להעיר את ג'אג'ויה

פגשתי אותה מזמן כשהנהרות הגדולים עוד פעמו. התהלכתי לי אבודה ועייפה, תוהה אם אחוש עוד את הרוח מתחתיי נוגעת בנוצותיי. שמעתי את עצמי חורקת, פסיעות רגליי היחפות דרסו אבנים קטנות לוהטות. מעט מעט נשר בשרי ועצמותיי נחשפו לעין השמש הלוהטת. יצאתי למסע הזה לפני שנים רבות בעקבות שמועה, אולי אגדה, אולי אמת. כעת אפילו להתבונן סביבי ולחפש לא נותר בי כוח. ישנה אישה זקנה, שחיה במקום נסתר. רק מעטים ראו אותה באמת. היא מחכה למי שתעה בדרכו, לנוודים או למחפשים, שיבואו לביתה.

שמעתי אותם קוראים לה בשמות רבים אבל השם שנחרט בליבי היה המלקטת. מלקטת העצמות.

שנים במסע הזה שלא נגמר ולא מצאתי אותה. תפילתי היחידה כעת הייתה פשוט להיכנע ולתת לעצמי לנשור, כמו הבשר הנושר אל השקט הלבן של הלילה.

באותו ערב עת השמש החלה לצנן עצמה אל בינות ההרים החשופים, הרגשתי איך מה שאחז בי שלמה, פורם את כפו ומשחרר אותי להתפזר על האדמה הקרירה.

דממה עטפה אותי. מבורכת. חלקים חלקים לבנים ופזורים.

כך חלפו להם ימים ואולי עידנים.

לילה אחד היא הופיעה, התגנבה אלי בינות ערוצי הנחלים החרבים, אל מעבר מורדות ההרים היבשים, ניפתה אותי בידה יחד עם אדמת המדבר. אספה לאט לאט, חלקים חלקים מעצמותיי. וכשהניחה את העצם האחרונה במקומה, והייתי פרושה לפניה צחה כלבנה, היא הדליקה אש והתיישבה. בשתיקה. מביטה אל האש ומקשיבה. שומעת את השיר שלי עולה מהאדמה. וכשהייתה בטוחה בו, בשיר, נעמדה מעלי נושאת זרועותיה לרקיעים והחלה לשיר בקולה הצרוד והזקן. בעצמותיי עלה השיר והן החלו להתחבר ולהתאחד. המלקטת המשיכה את שירתה המהפנטת ובעצמותיי החל להעלות הבשר.

ועוד היא שרה, בקול כה עמוק שקרקע המדבר רעדה כולה ואני פקחתי עיניי וזינקתי ורצתי במורד הקניון. חשה את ליבי הפראי והחי ואי שם במרוצתי, כשנפלה עלי קרן הלבנה שיניתי צורתי והפכתי לאישה הצוחקת הרצה אל האופק חופשייה.

תדעי גם את ההולכת בדרך, המשוטטת במדבריות הלב קרוב לשעת שקיעה, ואולי את אבודה מעט, ואולי את עייפה מעט, ואולי כבר לא זוכרת אם היא אמת או אגדה. אולי תבוא המלקטת להפיח בך את השיר שלך להעיר בך חיים.

(אינטרפטציה שלי לסיפור על "לה לובה" מתוך "רצות עם זאבים" / קלריסה פינקולה אסטס)

….. כשאנחנו לומדות את השיר שלנו, כשאנו לומדות להתחבר לכוח החיים של אימא אדמה, דרך יצירה אנו הופכות מצרור עצמות ליצור עם נשמה, עם נשימה.

ללא הנשמה, ללא החיבור ליצירתיות ולאדמה, נרגיש שמשהו לא חי בתוכנו, שחסר לנו אוויר לנשימה.

מוזמנת להצטרף ולהעיר אותה בתוכך, להתמלא באנרגיית החיים היוצרת ותהי זו הצוחקת, הרצה לה חופשיה במרחבים. בואי להעיר את ג'אג'ויה.