כמעט שזה לא קרה הבוקר כמעט שנכנסתי ללופ של דחייה ואז הלקאה עצמית קלה או לפחות איזו מילה של תוכחה. איזה מזל שהייתי רכה עם עצמי הבוקר למרות שלא קמתי בשמחת עולמים. מה שבאמת הרגשתי זה תחושת מועקה מזדחלת בין החזה לגרון. אוקי אמרתי לעצמי. אני מרגישה את ההזדחלות הזו. היא לא נעימה לי אבל הי ! זה בסדר. בסדר להיות כאן. איפה שאני כרגע ולא שם - איפה שאני רוצה להיות. אז נתתי לעצמי להרגיש את המועקה , את ההזדחלות, רואה את המחשבות שנצמדות אל התחושה. מפרידה בין התחושה לפרשנויות שלי עליה. נותנת לה פשוט להיות אחרי כמה דקות זה פשוט קרה מעצמו מצאתי את עצמי יוצאת להליכה מאוחרת בשדות. תמיד בהליכות האלו מתרחש בתוכי חיבור גדול למהות הרחבה שלי. מה שורש הרצון שלך להנחות את הקבוצות שאת מנחה ?תשובות החלו להגיע. תשובות שאני כבר יודעת , שהרחיבו לי את הלב אבל עכשיו יש בהן פחות חיות, פחות צבע.. לאחר כמה משפטים הגיע גל חדש של ידיעה. תוך כדי שהייה בזאון נובעים מתוכי באופן טבעי מחשבות ותובנות שמעולם לא חשבתי עליהם. זה קורה גם כשמציירים מהבטן בסדנאות ----- בהתחלה אין הרבה תנועה. בדר"כ המחשבות המוכרות מנהלות את המרחב. אבל אחרי איזשהו פרק זמן נוצרת תנועה ---- ואז מתרחש הדבר המשמעותי - שיחה פנימית ביני לבין החלקים הרחבים של מהותי הנשמתית. השיחה הזו מוטבעת על הנייר, נחרטת אנרגטית על הקנבס. שכבות של הטבעה אנרגטית - של שיחה. לפעמים השיחה הזו ממש מילולית ולפעמים רק ויזואלית, אנרגטית . אותה שיחה "מוקלטת " בצבע על משטח הציור - ואפשר לחזור ולהתבונן בה ולחלוב ממנה עוד מאותה אנרגיה מחוברת וככה להגדיל אותה. לאלו שגם יש כישרון לציור פיגורטיבי - יש יכולת להעביר את השיחה הפנימית הזו באופן שיתקשר החוצה את התדרים האלו וישפיע על עוד אנשים שמתבוננים בה. אבל לכל אחד מאתנו, גם לאלו שלא יודעים להעביר ויזואלית רעיון או אובייקט -- יש את היכולת לתקשר עם עצמנו דרך המרווח הזה שהציור מאפשר. אי אפשר להאיץ בזה לקרות. אי אפשר להיכנס לשם בכוח. רק מתוך הנאה. יש לתת לזה זמן. לפעמים זה גם לא קורה. החיבור לפעמים לא מתאפשר. ואז אני מקפלת לי בנחת את כלי הציור והולכת לעשות משהו אחר ---שעושה לי טוב.
