עת צהרים אני זוכרת את עצמי חוזרת מבית הספר ויושבת ליד
שולחן הכתיבה בחדרי מאזינה לתכנית הרדיו לילדים ונוער ומציירת.
מציירת אינדיאנים ודגים ועיניים ועפה על כנפי הדמיון- והיד שלי
משייטת בחופשיות והלב שלי שמח.
מאז ומעולם אני מציירת
ועדת קישוט, חוג ציור ובעיקר כל צהריים לבד בחדרי.
כשהתחלתי ללכת לתיכון לאומנויות תלמה ילין החל הנתיב להסתבך.
הערבוב בין האהבה הספונטנית לציונים ולביקורת עבודות החלו ליצור חומות בין נהר היצירה לביני. ביקורת העבודות הקבועה של המורים וחברי לכתה והתגובות הלא תמיד נעימות, לעתים פשוט פושרות..יצרו אנרגיית חשש ופחד משפיטה.
האנרגיה לא יכלה לנוע בחופשיות והחלה להיות מושפעת מתגובת הצופים. לבצלאל כבר לא הלכתי.
ספרתי לעצמי המון סיפורים :
שאני ציירת גרועה או לפחות לא מספקי טובה, שרק מי שמקדיש את כל כולו לציור הוא צייר, שאי אפשר להתפרנס מציור,שרק מעטים מצליחים, שאין לאומנות שום ערך ומשמעות אמתית.
מכירים את המשפטים האלו ?
אז שנים שברחתי מהציור.
התחלתי לחפש נתיבי עניין (כמעט כל דבר בעולם מעניין אותי)
טיילתי ולמדתי למדתי וטיילתי. מדעי החברה, עיצוב, פאנג שווי, דמיון מודרך, מדיטציות,
הנחיית קבוצות, הילינג, פרחי באך, גאומטריה מקודשת, רייקי.
עקפתי את הציור בהרבה אופנים.
חרזתי, שזרתי, קדרתי, עיטרתי גם למדתי רישום אצל אמנים שונים.
ופעם בשנתיים היה תוקף אותי דחף עז לצייר. ממש התפרצות געשית .
אחרי כמה שבועות של ציור - הייתי מתעייפת רק מלחשוב על לארגן את סביבת העבודה.
רישום היה נראה לי כמו מטלה. הציור היה נראה לי מיותר. לשם מה לצייר אם אין לי בשורה משמעותית לעולם? ובשביל מה ?
נשימה...
מזל שכל הנחלים זורמים לים ושהנתיב הביא אותי דרך אנשים מיוחדים
לשמוע מחדש את קולות הנהר הפנימי של היצירה שבי שלא התייאשה ממני.
"Go on the path of less resistance"
אמרה אסתר היקס ואני הקשבתי.
כנראה שהנהר שבתוכי כל כך רצה כבר להתגלות שהמשפט הפשטני הזה
הדליק אצלי כזה פעמון מצלצל, שמיד לקחתי בריסטול ענק ופשוט התחלתי לשרבט, עם טושים ישנים.
השרבוט הזה היה נתיב הקלות שלי- הזרם שמעולם לא פסק.
לא משנה אם ישבתי על ספסל הלימודים באוניברסיטה, באוטובוס בהודו,
או דיברתי בטלפון – תמיד המשכתי לשרבט.
לכל אחד יש את נתיב הקלות ביצירה אותו נתיב שאינו חסום על ידי ביקורת או שיפוט עצמי.
מצאו את נתיב הקלות, הנתיב בו אין מחסומים ומעצורים.
זה הנתיב שיכול לעזור לנו לצלוח ולשחרר תקיעות חסימות ופחד משם כבר תוכלו למצוא הכוונה פנימית להמשך הדרך.
אני מצאתי בנתיב הקלות את ההכוונה שהביאה אותי לצייר מחדש. היופי שבעצם היצירה התגלה לי מחדש, ההנאה מעצם תנועה היד והגוף העונג החבוי מגילוי זה הרוצה להתגלות תחת אצבעותיי.
כך חזרתי לאותו חדר מקשיבה לתסכיתים אחרים, ישובה אל שולחן
אל מול דף גדול וידי מציירת בחופשיות
והלב שלי שמח.