תמיד רציתי שיהיה לי מספיק אומץ (כמו כמה נשים שאני מכירה) ללכת לבד לטבע, לשבת במערה או במדבר או אפילו בג'ונגל, שבוע שבועיים, לעבור עם עצמי תהליך עמוק של חניכה.
ככל שרציתי יותר, גיליתי שכדי שאוכל באמת לנוח מעומק הנשמה שלי, אני זקוקה לתחושה של מוגנות עטופה ורחמית, בשביל שלא אהיה עסוקה בדריכות ובהגנה הישרדותית, כדי שאוכל להיות ממש ממש בעומק הגרעין של עצמי. אני מתארת לעצמי שחלקכן מזדהות עם התחושה הזאת.
חלקנו זקוקות לכלי רחמי, חומל, מגן, שנוכל להרפות לתוכו על מנת שנוכל לעבור תהליך עומק ולהתבונן על חיינו חופשיות מההגנות.
אני מרגישה שכאישה, עוברים עלי כל כך הרבה שינויים ותהליכים, כך שמדי פעם, אני ממש זקוקה לזמן מנוחה מהכל. זמן שיאפשר לי לעבד, להטמיע ולהיטען. אני מאמינה שכולנו באמת זקוקות לזה - כדי שנוכל להתחבר מחדש ליצירתיות הראשונית שלנו, ללקט מקורות השראה חדשים ורעננים ולתת לאישה הפראית שבתוכנו להתגלות.
אנחנו עוברות כל כך הרבה צמתים בחיינו, צולחות משברים קטנים וגדולים. הימים חולפים להם והרבה פעמים אנחנו לא מצליחות לפנות לעצמנו זמן על מנת לעכל אותם, לעבד אותם, לשחרר אותם
ולחתום עם עצמנו ברית חדשה של חברות.