זוכרת את המילים שהרחיקו אותי מעצמי כשהייתי ילדה. מילים שלימדו אותי להסתיר את הרצון שלי להיטיב עם עצמי התחלתי לדרוש מעצמי להיות בנתינה לאחרים, הנתינה הזו הרגישה לא נעים. בעיקר אחרי.
הנתינה עצמה כמובן שהיא טובה אבל גם אם הנתינה באה מכוונות טובות, אם היא מחסירה מעצמי או סותרת את הרגש שלי - היא נתינה חסרה. נתתי הרבה לפני שלמדתי לחיות בנוכחות מלאה יותר, הרבה לפני שלמדתי את מידותי. הרבה לפני שקיבלתי את עצמי.
לקח לי זמן ללמוד לשים את עצמי קודם בלי להרגיש לא בסדר. להבין שכשאני שמה את עצמי קודם וקשובה ומדייקת, אני לא מחסירה ממשהו אחר, להיפך. הנתינה שלי מתמלאת. זה סותר הרבה חלקים מהחינוך שקיבלתי. זה בילבל אותי. גם לתת לעצמי וגם להרגיש עם זה סבבה? אולי אני מפריזה? איפה עובר הגבול הדק בין הפרזה להחסרה מעצמי?
ההבנות בנושא הזה ממשיכות להגיע אלי גם היום מתוך מה שהחיים מזמנים לי. היום אני מבינה כמה חשוב שאהיה טובה לעצמי ואקשיב לעצמי ואקח לעצמי זמן. היום אני יודעת כמה עוזר לי לקחת צעד אחורה מהכל, מהשגרה, מהיומיום ולצאת לפסק זמן על מנת לקבל מידת רוחק.
בשביל שאצליח לעשות את זה (ללא רגשות אשם מכווצים) הייתי צריכה ללמוד להעניק לעצמי מתנות.
זו הייתה אחת הלמידות המשמעותיות בצמיחה האישית שלי.
לפעמים לוקח כל כך הרבה זמן עד שאנחנו מתעוררים לשמוע את הבקשה שנוצרה מהפער ביני לביני.