השבוע בתרגיל בקורס קונסטלציה משפחתית שאני אסיסטנטית בו (קורס על טראומה וריפוי בהנחייתה הנפלאה של מירב שרייבר) ייצגתי טראומה מתקופה לא מילולית אולי אפילו מתקופת העוברות.. עמדתי על הייצוג ללא שום סיפור כזה או אחר רק על מנת לחוש את האיכות הטהורה שלו. הרגשתי איך אברי גופי הופכים מתוחים ונוקשים ואותי נדחסת למקום צר. לאחר מספר דקות של שהייה בתוך התחושה הזו החלה להתרחש תנועה פיסית שהרגישה ממש כמו התכה, המסה והגוף שלי עבר מתחושת קיפאון להפשרה. גל של אנרגיה החל לנוע מתוכי אל המרחב והתחלתי להרגיש זרם של שמחה עדינה והקלה.
תארו לעצמכם, קפסולת זמן קבורה עמוק בתוך נבכי הגוף והנפש שלנו. מיכל מטפורי, המחזיק אנרגיה שקפאה בזמן. הטראומות הללו, כמו שרידים מעידן אחר, נשמרות באחיזה הקפואה של תת המודע שלנו,
בין אם מדובר בפצע שנצרב בזמן ההתעברות, העוברות, הילדות ובין אם מדובר במשבר בבגרות, המוח שלנו מפעיל לעתים קרובות מנגנון הגנה כדי להגן עלינו מפני הרגשות הקשורים לאירוע. מנגנון הגנה זה דומה לאיטום הטראומה בתוך קפסולת זמן. היא נקברת עמוק, מחוץ לטווח הראייה ונשארת רדומה, כמו דרקון ישן שמחכה להתעורר. עם זאת, היא משפיעה על חיינו, על המחשבות, הרגשות וההתנהגויות שלנו בדרכים שאולי איננו מבינים במלואן. זה כאילו האנרגיה של הטראומה ההיא נעולה, בלתי זמינה לשימוש המודע שלנו.
כשמתאפשר לנו בזמן הנכון ובתנאים המוגנים לפגוש ולעבד את טראומות העבר שלנו, (לא בהכרח באופן מילולי) קפסולת הזמן הקפואה מתחילה להפשיר. זה כמו להמיס לאט לאט את קרח שעוטף אוצר עתיק. אנרגיה שהייתה כלואה כל כך הרבה זמן מתחילה להשתחרר. השחרור הזה לא תמיד קל. זה יכול להיות מסע סוער, מלא בדמעות, כעס ובלבול. שכבות של סיפור ישן שנקבר על ידי החלק השומר שבנו מתחיל לצאת לאור. .
זה כאילו התחברנו למאגר של כוח חיים שהיה נעול בעבר. האנרגיה החדשה הזו היא כמו מעיין של חיוניות. שיכולה להתבטא ביצירתיות מוגברת, תחושת עצמי עמוקה יותר ויכולת גדולה יותר לשמחה ולחיבור.
תהליך שחרור טראומה קפואה אינו ליניארי הוא מרגיש יותר כמו ספירלה, שבה אנחנו בוחנים מחדש ומעבדים מחדש היבטים של הטראומה כשאנחנו ממשיכים לגדול ולהתרפא. אבל עם כל רובד שאנו חושפים, אנו נעשים שלמים יותר, נוכחים יותר ויותר בקשר עם האני האותנטי שלנו.
במסע זה של הפשרת קפסולת הזמן של טראומה קפואה, אנו מוצאים לא רק ריפוי אלא גם תחושת שחרור עמוקה. האנרגיה שהייתה לכודה הופכת לזמינה עבורנו ליצור, לאהוב ולחיות במלאות.
מקווה שלא תסקלו אותי כשאומר שהמחשבה שעברה לי מיד אחרי החוויה הזו שחוויתי הייתה שהטראומה היא ממש כמו בנק אנרגיה שהפקדנו בו אנרגיות מתקופות חיים שונות. הרי לכולנו יש כל כך הרבה חלקים שקפאו בזמן ושבמפגש המחודש בועות הקרח האלו וההפשרה שלהם אנו זוכים לקבל ארגיה טהורה ונקיה שנשתמרה מתקופות כל כך ראשוניות של חיינו.
נכון שאני לא מאחלת לאף אחד לחוות אף טראומה בחייו אבל נקודת ההתבוננות הזו על טראומה העלתה בי חיוך ואיזו התרחבות פנימית. יש ערך לטראומות, יש בהן פוטנציאל חיות.
בכל כיווץ שקפא השתמרה אנרגיה נפלאה של ההתמתחות
