היזכרות

פעם שכחתי לגמרי שאני יוצרת. זה התחיל כשנתתי המון משקל לדעות של אנשים שהחזיקו בסמכות, תארים וידע. האמנתי להם כשהם דרגו את הביטוי האישי שלי, אישרו/ קטלו/ השתעממו/התעלמו.

וכשמקרה אהבו את מה שראו, הרגשתי נראית ואהובה וניסיתי לשחזר את אותה הצלחה שוב ושוב. יוצרת על אוטומט. לא ידעתי שגם הם נושאים פצעים, שריטות ועומסים שחוסמים את ליבם.

לאט לאט התרחקתי וקולה של האלה הצעירה שהייתה שרה בתוכי הלך ונחלש, עד שהשתתקה וזכרונה התפוגג בתוכי.

הבאר יבשה.

ובמרכז מהותי נשארה ניקבה שכלל לא זכרתי שהיא באר.

עם הזמן הבאר החלה להתמלא במה שהביאו איתם הגשמים. בין שהיו גשמי ברכה ובין שהיו גשמי זעף. תלויה במקור חיצוני. בזמנים בהם לא ירדו גשמים עברה בתוכה יללת הרוח. מעוררת הדים לשירה קדומה שנשכחה.

אחרי תקופה ארוכה התחלתי להרגיש כאב עמום בתוכי. התלות בהגשמה חיצונית גבתה מחירים.

בהתחלה היו אלו פיסות חלום, הבהובי זכרון. אותם ביטלתי בהינף מחשבה והם תויקו במגירת "פנטזיה".

אירועים בסיפור חיי הפגישו אותי עם כאב, עם מוות ועם התעוררות הלב והחמלה.

כשפסעתי בדרך אל עצמי, עברתי בשער המפגש המקודש והעמוק עם חיות הטוטם האישיות שלי. דרכם התחלתי לשיר בחזרה את שירת הרוח, המים, האש והאדמה.

זכורות לי בדרך מילותיו המיטיבות של אחד ממורי האהובים Bart Ten Berge:

"The bigger the beast, the

bigger the soul"

ההסכמה שלי לחבר, לקבל ולתת חום לחלקי הצל שבתוכי היו אחד מהצעדים המשמעותיים ביותר בהיזכרות שלי, בהסכמה להיות האישה הפראית, היוצרת שאני.

תנועת היצירה החלה לנוע שוב בתוכי.

במשך תקופה ארוכה פשוט שירבטתי. שעות ביום.

מקרבת את האלה לשוב ולעלות מעומקיי השיכחה אל הבאר ולמלאה בחדוות היצירה. וקולה המיס את מחסומי הספק וההיסוס.

התחלתי לחוש באר מתמלאה ונזכרתי בנביעה, בשירה, בנשמה ובאלה.

התחלתי לשמוע שוב את קולה מגיע ממרחקים וקרב.

ועדיין, ישנן תקופות שבהם הנביעה נחלשת, בהם אני מרגישה שאולי הבאר יבשה. אבל גם אז אני כבר לא שוכחת שאני יוצרת. שדרכי זורמת היצירה של החיים.