כולנו רוצים להיראות.
על ידי ההורים שלנו, האחים שלנו, בן הזוג, הילדים, החברים, הלקוחות, הקהילה...
שיראו את היופי, הנשמה, את הלב שלנו שרוצה לאהוב רוצים שיאהבו אותנו ושיקבלו אותנו.
ויחד עם זאת אנחנו מפחדים להיראות .
אנחנו רוצים לשמור על עצמנו, לשמור על עצמנו מפגיעה, שלא נוצף, שלא נחווה דחייה, שלא יוקיעו אותנו.
כל אחד מאתנו נע על הרצף בין הסתרה לגילוי.
בזמננו הקונפליקט הזה מקבל מימדים נוספים באינספור מרחבים וורטואלים.
רואים אותי ? ומצד שני - רואים אותי !!!
אוהבים אותי? מפרגנים לי ? עד כמה לשתף ?
איך להעביר את התחושות המחשבות ההבנות, החוויות למילים לתמונות.
על רצף ההסתרה והגילוי גם אני עומדת ולומדת להפנות אלי שאלות :
האם אני רואה את עצמי מספיק ? האם אני נותנת לעצמי מקום? מרחב לבטא את עצמי ?
האם אני מקבלת את עצמי כמו שאני ברגע זה ? איזה חלקים אני מסתירה מעצמי שלא לחוות דחייה עצמית.
האם אני יכולה להפנות כלפי חיוך, מילה טובה ?
אני מצאתי שאחת הדרכים המהנות להתבונן על כל זה היא דרך ציור מהבטן.
כשמציירים מתוך שחרור מוחלט נוצר מרחב דרכו ניתן להתבונן על המחשבות, על הרגש שעולה, על השיחה הפנימית המתחוללת בתוכנו. הציור הפראי מאפשר עלייה לצפייה על התודעה.
ויחד עם כל מה שעולה- ממשיכים לצייר ותנועת הציור החופשי מאפשרת לזרם הרגשות והמחשבות
להיפרם ולהמשיך הלאה. מאפשר לחלקים עמוקים יותר,
חלקים נסתרים שרוצים שנראה אותם וניתן להן מקום להתגלות.