כשחומר הופך לייצוג

מה ההבדל בין לבחור ייצוג לבין ליצור אותו?

השאלה הזאת מלווה אותי בעבודת הקונסטלארט, ובעצם היא נוגעת בשאלה רחבה יותר: מהו בכלל ייצוג בקונסטלציה, ומאיפה מגיע המידע שאנחנו מקבלים דרכו.

אנחנו רגילים לעבוד עם ייצוגים בדרכים מוכרות. אדם יכול לייצג משהו במערכת. אפשר לבחור בד, חפץ, קלף, ולהניח אותו במרחב כדי שיחזיק, לרגע, מקום של מישהו או משהו מהמערכת המשפחתית.

ברגע שהייצוג מקבל תפקיד, משהו משתנה באופן שבו אנחנו פוגשים אותו. אבן שהייתה לפני רגע רק אבן נעשית "אמא". אני מסתכלת עליה אחרת. הגוף שלי מגיב אליה. אני יכולה להיכנס לייצוג שלה ולפגוש תחושות ותנועה שלא היו נגישות לי קודם.

אבל מה קורה כשאין עדיין אבן לבחור?

כשאני נותנת למונחה גוש חימר ומבקשת ליצור ייצוג לאמא, ה"אמא" הולכת ונוצרת. הידיים פוגשות את החימר, נוצרת צורה, עם גודל ומשקל. לפעמים יש מיד ידיעה ברורה לצורה, ולפעמים התנועה מגיעה לפני ההבנה, היד יודעת ללחוץ, להוסיף, לגרוע, לעצור, ורק אחר כך אפשר להתבונן במה שנוצר.

זה הדבר העדין שמעניין אותי בעבודה הזאת: כשאנחנו יוצרים, אנחנו מקשיבים למה שעולה דרך הגוף, האינטואיציה והשדה המשותף וגם למה שקורה לנו במפגש עם החומר עצמו. כך היצירה עצמה הופכת לחלק מהתנועה הקונסטלטיבית.

לפעמים יודעים מראש מה יוצרים: זה אבא, זאת אמא, זה הפחד שלי. ולפעמים זה קורה הפוך: מתחילים לצייר, היד בוחרת צבע, מופיע קו ואחריו כתם, ובשלב מסוים עוצרים ומגלים שמשהו כבר שם. ייצוג מופיע לפני שקראנו לו בשם.

לדוגמא באחד מתהליכי קונסטלארט, קרה תהליך מעניין עם אישה שהגיעה וספרה על תחושה שמשהו בה לא מצליח לצאת עד הסוף אל החיים. היא עושה, יוצרת, נוכחת ובכל זאת חלק ממנה נשאר מאחור.

התחלנו בציור מהבטן. היא בחרה צבעים והתחילה לקשקש בלי לתכנן מה יצא. מדי פעם שאלתי אותה מה מופיע ומה קורה לה מול הציור, תחושות הגוף, רגשות. באיזשהו שלב היא ראתה בתוכו דמות וזיהתה את עצמה כעובר ברחם של אמא.

בצמוד לדמות שמתי לב לאזור עגול וריק. שאלתי: "משהו חסר כאן?"  התשובה: כן ! עלתה מיד :                לפניה היה לאמא הריון נוסף, אח שמת בלידה שקטה. היא הניחה את היד על המקום הריק. שמה לב לתחושה של משיכה כאילו המקום הריק מושך את דמות העובר אליו. בקשתי ממנה לצייר את התינוק שלא נולד בתוך העיגול, וברגע שקיבל מקום, כל התמונה התחילה לקבל עוד חיים. פתאום הופיעה גם אמא שאיבדה תינוק והרתה שוב, והייתה היא, שהגיעה אל אותו רחם אחרי האובדן. מתוך העבודה עלתה האפשרות שהיא נושאת בתוכה, לצד המקום שלה עצמה, גם משהו מן האח שלא הגיע אל החיים ופגשה בעומק את השאלה שאיתה הגיעה: למה כל כך קשה לי להביא את עצמי במלואי ? התהליך המשיך כמובן באופן מרתק ונשא בתוכו הרבה דמעות, הכרה והפרדה בינה לבין האבל של אמא, בינה לבין האח שלא זכה להיוולד.

דוגמא קטנה מתוך מאות התהליכים בסטודיו שמראה משהו שקשה להסביר רק במילים על קונסטלארט. הציור אינו אבחון, ואנחנו לא קוראים אותו לפי מילון סמלים. עיגול לא אומר דבר מסוים, צבע כהה לא בהכרח עצב, אדום לא בהכרח כעס. אנחנו עובדים איתו קונסטלטיבית: מתבוננים במה שנמצא וביחסים שנוצרו, מקשיבים לגוף, שואלים, נכנסים לייצוגים, מאפשרים לעוד מידע להגיע.

ויש לחומר עוד יכולת שאני אוהבת במיוחד: הייצוג עצמו יכול להשתנות. בקונסטלציה אנחנו מכירים את תנועת הייצוג במרחב: הוא מתקרב, מתרחק, מבקש לעמוד במקום אחר. כשהייצוג עשוי מחומר, גם הגוף שלו יכול להשתנות: לגדול או להצטמצם, להתפרק, להקרע, להתמוסס, להתחבר, לקבל צבע אחר, לפגוש חומר נוסף.

ואז אפשר לפגוש אותו שוב: מה קורה עכשיו בגוף כשאני מסתכלת עליו? מה השתנה בשדה? מה נעשה אפשרי שלא היה אפשרי קודם? כך נוצר דיאלוג מתמשך בין האדם, הגוף, החומר והשדה והאזור הזה הוא בדיוק המקום שממנו התפתחה קונסטלארט. זהו אינו חיבור דקורטיבי בין קונסטלציה לאמנות, וגם לא דרך "לצייר את הקונסטלציה" אחרי שהיא נגמרה, אלא שפת עבודה שבה חומר, צבע ויצירה הם חלק ממשי מהתהליך הקונסטלטיבי.

 .