לפני שנה וחצי מצאתי את עצמי מאושפזת בבית החולים.
היה זה שלושה שבועות בלבד לאחר שקניתי כרטיסי טיסה לי ולכל בני משפחתי, קניית כרטיסי הטיסה היו צעד משמעותי בדרך אל הגשמת החלום שלנו לצאת למסע משפחתי סביב העולם.
(על איך בכלל נרקם החלום הזה ואיך הפך מדמיון למציאות - בפעם אחרת)
עוד באותו יום שבו קניתי את כרטיסי הטיסה חליתי בשפעת. (גם זהו סיפור שראוי לספרו - איך נדבקתי באותה שפעת- יש בו למידה רבה והוא קשור לקשר שבין חוסר דיוק והקשבה פנימית לזימון חולי)
זו הייתה השפעת הכי קשה שחוויתי בחיי והיא נמשכה זמן רב.
במהלכה הגוף שלי שנחלש תקף בחוזקה את גורם המחלה והיות וגורם המחלה היה דומה במבנה התאי לתאי מערכת העצבים שלי הוא המשיך ותקף גם אותם.
מבחינה רגשית- חוויתי פחד.
הפחד לא היה קשור למחלה עצמה כי אם למסע שלנו בעולם.
במחשבות שלי צפו ועלו פחדים שלא ידעתי על קיומם, שדים פנימיים יצרו תסריטי אימה בראשי
והיות והייתי כל כך חלשה וחולה לא הצלחתי להשתמש אפילו לא בכלי אחד שיש באמתחתי לפוגג את המחשבות או הפחדים.
כמה ימים אחרי שהשפעת נחלשה ועברה כמעט לגמרי, התחלתי להרגיש את גופי משתתק. זה היה תהליך איטי שנמשך כמה ימים שבמהלכם אושפזתי במחלקה הנוירולוגית כשאני כבר משותקת ברוב גופי.
שיתוק שבחלקו תחושתי ובחלקו תנועתי.
רגשית חוויתי פחד גדול.
פחד מלחדול.
ציער אותי לחשוב על ילדי חווים כאב של פרידה מאם. ציער אותי לחשוב על כך שאולי לא אראה אותם גדלים.
ציער אותי לא להספיק את כל מה שאני עוד רוצה לעשות בחיים.
במקביל החלו כאבי תופת עצביים.
מי שלא חווה מעולם כאב במערכת העצבים לא יוכל לדמיין זאת ומי שחווה עדיף שלא ינסה.
מספיק שאומר שכאבים עצביים יכולים להוריד אותך מהפסים. זה באמת נורא.
הכאבים לא עברו גם אחרי שקבלתי כדורים ושהזריקו לי זריקות נגד כאבים.
כך שכבתי במיטה משותקת, מפוחדת ובחוסר וודאות גמורה.
הרופאים עדיין לא ידעו מהו גורם השיתוק ולכן גם לא ידעו איך לטפל בי.
אחרי יומיים של כאבי תופת כשהבנתי שעלי הכדורים שנתנו לי לא משפיעים ולא הסכמתי לקבל כדורים חזקים יותר שתופעות הלוואי שלהן הן התמכרות..
חוותי מפנה משמעותי.
מהתחלה היה לי ברור הקשר בין הפחדים הפנימיים שלי מלצאת למסע בעולם לבין השיתוק שאחזני.
ידעתי מתוך ניסיון העבר העשיר שלי יש לגוף שלי היכולת לרפא את עצמו אם אצליח לשחרר את הפחד.
אם אצליח להרגיש יותר טוב. אבל איך לשחרר פחד כשאני כל כך מפחדת.
איך להרגיש יותר טוב כשכל כך כואב לי.
השינוי קרה כשהתחלתי לשמוע בתוכי קול (עבורי זה הקול של ההדרכה האישית שלי) שאומר לי
"זה מה שזה".
מה שקורה כרגע הוא מה שקורה. לא פחות ולא יותר.
המשפט הזה הרגיע אותי.
הרגשתי קבלה פנימית להתרחשות וכך נפסק מאבק פנימי גם בפחד.
קיבלתי ברכות את זו שפוחדת. חיבקתי אותה. במקביל התחלתי לקבל ממרפאים שונים ריפוי אנרגטי.
באותו לילה הכאבים היו ממש חמורים. לא הצלחתי כמעט לנשום.
השעה הייתה 12 בלילה ובן זוגי שטיפל בי באופן מעורר הערצה לאורך כל התקופה
ישב ליד מיטתי בעודו מניח את ידיו על אזור הכאב ושולח לי ריפוי. חשתי הקלה ומתוך ההקלה עלה לי רעיון.
"תעזור לי לקום וללכת. אני צריכה לנוע".
השיתוק לא פגע למזלי הרב בתנועת הרגליים.
עיני היו חבושות בבד (בשל השיתוק הן לא נעצמו מעצמן ולכן היה צורך לסגור אותן ) ועל כן הוא הוביל אותי
בעיניים סגורות לאט לאט במסדרונות המחלקה.
הלוך וחזור. הלוך וחזור.
ברקע שמעתי את זעקות הכאב של מטופלים אחרים. הצעקות חדרו והגבירו אצלי את הכאבים.
תוציא אותי מכאן. ביקשתי.
יצאנו אל מחוץ למחלקה.
ליד המעליות עצרנו. ביקשתי ממנו לשבת ליד להשגיח עלי.
והתחלתי לנוע בתנועה פנימית.
מדמיינת את הגוף שלי רוקד.
הריקוד החל להתממש גם במציאות. התחלתי לרקוד. קשורת עיניים, מחוץ למחלקה הנירולוגית ..
התחלתי לשמוע בתוכי מוזיקה ונעתי למקצב שלה.
באיזשהו שלב התחלתי גם לשיר. את שירת הלב שלי. שירה ללא מילים, שירה של צלילים. הפקתי את המוזיקה למרות שהפה שלי היה משותק חלקית .. והצלילים החלו לנוע בתוך הגוף מייצרות וויברציות.
ככה רקדתי ושרתי לי נעלמת אל תוך עולם מקביל.
לאחר שעה קלה הכאב התפוגג.
הרגשתי את החופש שיש בגוף בריא.
אהובי עזר לי לחזור אל החדר, מחייכת בעיניים עצומות. ישנתי כל כך טוב באותו לילה.
מאותו רגע השתמשתי בכלי הזה בכל פעם שהכאב חזר.
גם תוך כדי שעברתי פרוצדורות רפואיות כואבות וכשהחליפו לי את הפלסמה 5 פעמים בתהליך ארוך וממש לא נעים. המשכתי להשתמש בכלי הזה גם כשרופאים ואחיות נמצאים לידי.
החלטתי שלא מעניין אותי מה שקורה בחוץ ואיך אני ניראת או נשמעת.
עניין אותי רק מה שמתרחש בתוכי.
כמה כוח יש לדמיון שלנו. כמה כוח יש לשירה ולתנועה גם אם היא נשארת פנימית.
כמה כוח יש לקבלה שלנו את הפחד. כמה כוח יש באמונה שלנו במציאות הפנימית.
בזה רציתי לשתף אתכם. על מנת שתוכלו גם אתם להשתמש ביכולת הטבעית שלנו
לעבור למצב תודעתי שונה ולשחרר את הכאב הפיסי.
אבל על מנת שלא תישארו במתח מיותר. ושלא אשאר בדמיון שלכם שכובה בבית החולים אספר בקצרה שלאחר תקופה נוספת לא ארוכה במיוחד שבה טופלתי במסירות
הן ברובד האנרגטי והן ברובד הפיסי על ידי מרפאים ורופאים
ולאחר שקיבלתי אהבה וטיפול מסור מבן זוגי ממשפחתי המורחבת ומחבריי המהממים -
יצאתי בשלום הביתה והחלמתי לחלוטין.
אל המסע המשפחתי בעולם יצאתי כמתוכנן.
הפחדים שצפו ועלו שוחררו ואני יצאתי מחוזקת ברבדים שלא ידעתי שקיימים.
עברתי בתקופה הזו מסע חניכה משמעותי ועמוק.
זה היה קמצוץ ממנו - ואולי אספר בהמשך גם עליו.
זכרו שתמיד אפשר להשתמש בדמיון ולהרגיש טוב יותר.
ילדים יודעים את זה באופן טבעי..
מבוגרים הרבה פעמים כבר שכחו.
