שנים שהתנגדתי לרעיון הקבלה. חשבתי שאם אני מקבלת משהו אני מסכימה איתו, מוותרת על החלום שלי לשינוי. חשבתי שאם אני נכנעת אני מכריזה על הפסד.
המילה כניעה הייתה איומה עבורי.
אם אני נכנעת אני חלשה, פסיבית ומופסדת.
בכל פעם שאמרו לי לקבל מציאות שהתרחשה בחיי ושלא אהבתי הרגשתי איך הלוחמת שבתוכי זוקפת גב, מקשיחה שרירים ולב ויוצאת לקרב. רוצה לכבוש את הקושי, להלחם בו ולשנות את המציאות.
גם היום אני מוצאת את עצמי לא מעט פעמים במאבק מול המציאות.
אבל לשמחתי כבר מתקיים שיח פנימי ביני לבין הזקנה החכמה שבתוכי.
כשהזקנה החכמה הבאה מהגונגל מתעוררת בתוכי - אני נזכרת.
אני לומדת עוד ועוד להתמסר. לשחרר את היד שלי שאוחזת כל כך חזק, לנשום עמוק, לנשופ ושוב..
אני לומדת להכנע, להיות הצופה.
ולאיטי אני מוצאת את השלום שבכניעה ומרחב של שקט נוצר בתוכי.
התחושה שממלאת אותי ברגעים המיוחדים האלו היא מתנה מופלאה.
השלום שאני חווה בתוכי כשאני נכנעת ומקבלת שווה הכל.
זה המסע שאותו אני פוסעת עם עצמי ועם נשים אחרות - מסע של התקרבות אלי, מסע של היכרות חדשה, מסע של קבלה עצמית.